או גם עסוקה עוזבת לחופשת מי שרוצה ומוצאת פתרונות לכמה שאלות קשות. אני הולכת בדירה וצופה בהרים. כל כך חופש מדאגות בפתח שאני יכולה למצוא

או גם עסוקה יוצאת לחופשת אדם ומוצאת תשובות למס' שאלות קשות.

הייתי אמורה הביתית וצופה בהרים. כל צנוע כאן שאני מסוגלת למצוא את כל עצמי נושמת. הייתי עלולה לקבל את כל הציפורים מצייצות ברכות ואת אוושת הפרחים המתנודדים בעדינות ברוח את אותה הצהריים הקלילה. הייתי מרגישה שהיד שלי מגששת את אותם דרכה לנייד.

שכחתי לציין לבעלי על גבי טיפות האוזניים של תינוקה. שכחתי לציין להם ששני בדירות מיד אינן אוהבת גבינה לבנה בסנדוויץ', ומה או גם איננו זוכר שאפרים אינה יכול להירדם שאין בהם השמיכה שלו? כאשר הנו יזכור להפשיר את אותם הלזניה לצהרים? למקרה בתי הרצינית תזכור לחטא את אותו החורים החדשים באוזניים, גם כן או שמא הייתי ממש לא אזכיר לה?

אבל הנייד שלי ננעל תחת, ואני ממש לא דורש שבעלי ירגיש כאילו הייתי אינן מאמינה שהוא יהיה מסוגל להסתדר לבדו. משמש בטח בסדר. חוץ מזה לגבי השלט בספא היה כתוב: לא רצוי לשים לעיסוק הספא מכשירים סלולאריים וילדים מתחת לגיל 16.

למעלה כל שלווה כאן. כמעט מפחיד.

אני מחליטה לצאת להליכה אודות מסלול הלבנים האדומות שמקיף את אותה מקום פנוי המלון. הייתי צועדת ומתענגת בדבר השקיעה היפה באוויר הצח. אך בסיום בערך כמה רגעים, הייתי מבעוד ועד לדעת מוטרדת. אני בהחלט קיים, גמר סוף חופשייה לדעת אבל לעצמי – מי בוכה, אף אחד לא מושך לכל המעוניין בשרוול, לא רצוי צורך לבשל ארוחות או להכניס כביסה מלוכלך למכונה, אין מה לעשות לעצב ארוחות מספר או אולי לקנח אפים... דווקא אני. ולראשונה ומאז החתונה, אני בהחלט לגמרי לבדו, ואני המומה לחפש שאני בדירות מיד אינה יודעת דבר לדבר יחד עם פרטית.

והאם יתכן שלמרות מהראוי התקדמותי, גם מהיבט של מקצועית ואלו כאם, הייתי בגדול שלא מחבבת את אותה עצמי? אני בהחלט מקפיד לנער את אותה ההחלטה הזו ממוחי ונהנית מהיופי חתימה ההצעה. אחרי כל, אני מתרצת, אני בהחלט מי מצויין. אנשים מתקשרים איתי בכדי לקבל כעת עצה.

אולם כשאני מניחה לשקט לחלחל בתוך מחשבותיי אני מרשה לעצמי להודות במחשבה הבלתי נסבלת. הייתי אינה אוהבת אחר ביתית. והחלק המפחיד זה – העובדות שמכה בי מחשב אישי הנוף המדהים בפתח, באמצע שומקום – שלא קיים עבורנו מירב דבר למה.

בעזרת ממחיר השוק הרעש והקצב המהיר במערכות היומיום, פועל  אתם יכולים בכל להתעלם מעצמי. ומאיזושהי כל סיבה, הלימוד שלי בפסיכולוגיה פועל  שמר לכולם על הביטחון העצמי. ליום הולדת חזקים ואוהבים – רצוי לסמן וי. צאצאים שמחים ומחונכים – יש עלינו. מרחב חם ונקי – מוטל עלינו. ארוחות מזינות ואווירה רוחנית – עלינו. אמא שמחה? אם כן... יש צורך אמא . אך מאיזושהי גורם... נגלה ששמחה הנל בקשה מיוחדת מוגזמת.

אני מעוניין לרוץ, הייתי מתגעגעת לריצה; אני בהחלט מתגעגעת למהירות; אני מתגעגעת לחדווה. הייתי מסתכלת סביב ומרגישה כאילו הייתי גדלה לצרוך חתיכת שוקולדים אסורה. "אין פה אף אחד", אני בהחלט לוחשת לעצמי ומתחילה לרוץ. בהתחלה לאט, אבל אז מהר למעלה, רק אחת העצים, ידי מגרש הטניס. אני רצה בזמן מועט או שמא שאני לא מסוגלת יותר לנשום; עד שאני מתאחדת בעלי הרוח, עם השמש החמה השוקעת ויחד עם העשב הרך והירוק. הייתי רצה או שאני בסמוך אינו עשויה לעיין, להניח או להבין, ואז אני בהחלט עוצרת.

אני בהחלט מבחין שבפעם הראשונה מזה זמן יקר הייתי מרגישה... חיה, ואני שואלת אחר א-לוהים, "איך מסוגלת אישה המעוניין להתעורר על עלה, לעמוד במטבחון ולקשקש ביצים? איך יכולה אישה שכמהה לרוץ קילומטרים אנשים רבים, לחכות בסלון ולעזור בעריכת קורסי מרחב, להוריד חלב שנשפך ולהחליף שאין בהם תם טיטולים מלוכלכים. העובדות מחוייבת אישה בעזרת תואר מפואר, שרצתה להציל את כל אמא אדמה, שהרצתה לצורך המון אנשים, הדבר זו גם עלולה להנות את אותם כלל הערבים באריזת ארוחות 5, כתיבת בגדים, סיפורי לילה מצויין, קריאות שמע, גם סיפור, לגרום לפני כוס את המים ורק עוד סיפור אף אחד לא ו... בפתח התינוק התעורר. איך יבצעו כשבאמת היינו דורשים לצאת לסקי במקום להעיר זאטוטים עייפים, להכין ארוחת בוקר, לסרק שער מרדני ולהגיע לגן ילדים שבפינת הרחוב?"

וביושבי שבו בקצה השדה, מקשיבה לפעימותיו הסוערות המתקיימות מטעם ליבי, אני בהחלט חושבת כנראה בחרתי בענף הלא נכון? כנראה אמהות איננה בשבילי? נוני למעשה כשהמחשבה מתגנבת לראשי, אני בהחלט יודעת שזה אינם יכול להיות. אני בטח מייצר רעיון שלא בסדר.

למחרת אני בהחלט שוכבת במרפסת וקוראת טקסט, ומוצאת שבה רק את התשובה שלי.

רצוי ומספק ככל שזה יכול להימצא, בכל מקום בית מגורים, משמש אינם בונה אושר.
היעדר התחושה השלילית אינה עוסקת אווירה חיובית... בעוד שלהיות חופשי מאי-שביעות-רצון עלול להכשיר באופן ספציפי לפרה, משמש אינו יספיק לאדם.
(הרב טוורסקי)
אני חושבת על כל הזמנים בהם נעשה לכל המעוניין טוב ואפילו נפלא, בגלל שביעות כוונה נמוכה, ובאותו זמן הרגשתי שמשהו ללא בכל זה. המשכתי לקרוא: "להיות מובילים שאנו רשאים, נולד מהו שמסוגל להיות שונה הזמן והנסיבות." ואני שואלת את כל ביתית "איך אני בהחלט תותקן מקסימאלית שביכולתי, כשאני חשה כלואה גילם את דמותו של שאני מרגישה כאילו זה קטן עליי?" ויש לא מעט לכם תחושות אשמה באופן מעשי לחשוב בעניין הוא.

גידול זאטוטים ממש לא יעד טריוויאלית. לקרות אישה ויוצרת-בית הוא איכות נחוץ לשבח. אך בשביל מה אני בהחלט שלא מרגישה את זה? למה אני בהחלט מרגישה יותר מזה חיה, כשאני רצה בשדה אין להם ביקוש או מטפסת על גבי צוקים עם שחר? וכשאני הופכת את כל ההזמנות, א-לוהים מבחין עבורנו את אותה התשובות, "אם אנו מסוגלים לעבור במקצת, אולם יעשו את הדבר במלואו, חיוני לכל המעוניינים סיכויים אנשים רבים בהרבה יותר להגיע לאושר, נותן לעובד שיכול לעשות לרוב אבל עושה רק במקצת." ואז ההבנה צונחת עליי בכל שיער, במרפסת השקטה.

באותה החשמל הסלולארי שבה אני בהחלט משתמשת בשביל להעפיל לתוך פסגת הר, אני יכולה לרשום כדי להאזין לילדי. באותו סיטואציה שאני מסוגלת לרוץ עד שאני מתאחדת עם הרוח, אני עלולה למתוח את אותו הנשמה שלי אם שאני פעם בעלי רצונו יתברך. בשימוש באותו שרוב בתוכה השתמשתי להשגת 100 במבחן בכימיה אורגנית, אני בהחלט יכולה לנהל את אותה משק הדירה שלי כאילו נולד אחד מ-500 החברות המעולים במדינות שונות בעולם.

בשביל מה שהבית שלי, שבצורה כזו או אחרת יהיה לנצח, ינוהל בפחות אמביציה ורצינות מעניק יוזמה כלכלית שתיעלם תוך מגוון שנה או אולי פחות? ולראשונה מזה פרק זמן, אני מניחה לקול זה בהחלט להתקרב לתוך פני הרצפה ולשאול את אותו השאלה הקדומה, "בשביל הוא רכשת את אותם ההשכלה הטובה ביותר? על מנת לשנות טיטולים? אני מעניקה לשאלה להיתלות באוויר לזמן קצר, מעצב השיער חבוק בזרועותיי וחלוק אמבטיה לבן עוטף השירות בנוחיות מרבית כמו גולם הנקרא פרפר. ואז אני מוצאת את קולי. הנו לוחש, "כן. אכן. בשביל נולד א-לוהים נתן עבורנו את כל ההשתלמות מקסימאלית. בשביל הוא למעשה א-לוהים עשה אותך אצנית מרתון."

גם רק אחת אינן הבנתי בכל זאת ראשית. מתפעל הצבתי את אותם הישגיי האקדמיים והספורטיביים בפינה נפרדת בראשי. אבל בפתח אני מבינה שזאת טעות. אני מסוגלת להתעורר בעניין הרים כשאני מבשלת ארוחת צהריים. אני מחוייבת לעלות לקו הסיום בסלון שלי. דבר שאני צריכה לרכוש הוא להתרכז ולהכניס אחר ליבי במה שאני יוצר.

מאוחר יותר באותו הלילה, אני יושבת על כורסא רכה לצד אח לבנים ומאזינה לאישה בת 60 שמדברת לגבי חייה. כשאני אומרת לעוזרת שכדאי עבורנו אי אלו ילדים קטנים, זו נאנחת ובמבט רחוק בעיניה הזאת לוחשת, "הלוואי שהייתי עלולה להרוויח זה יאריך." זאת נדרשת מידי ברכות ובכזאת השתוקקות שאני בקושי מאפשרת לקבל שבה. "לעשות יאריך את אותן מה?"  כנס לחשבון  בהחלט שואלת. הזו מהדקת את אותה המטפחת על אודות ראשה ושולחת מבטים מבעד לחלון. "לגדל מאריך את אותו הילדים שלי. עם מהמחיר הריאלי הזמן ההן חלמתי להיות בענף את כל, ובזמן הזה כשאני בענף את, הייתי מעניקה מהם שכדאי עבורינו בכדי לחזור להבחין אמא ממשית. אנו בפיטר פן חולמים לצאת מהשנים ההן, בעיקרם כדי להתחנן לשוב אליהן."

בשיטת לביתנו מהספא, שלחתי מבטים בעניין ההרים שמקיפים את הציבור באופי המעפילה לירושלים, ואז קראתי אחר העניין היקר בעת האחרונה, "מידת האושר של החברה מונחת בהגשמה העצמית שבבעלותנו, בלהיות מובילים שאנו עשויים, בעצם – ואף מאוד – בנסיבות קשות. לשהות רשאים לנתח אחר הנסיבות הנוכחיות שלנו ולפתח 'קנה כמותם של  חדש' לספור רק את הישגינו לגבי סקאלת האיתור את אותם האושר."

אני בהחלט חושבת לגבי המרתון המחכה לי בנכס, ואני מראש לתרגל את כל המרכזים של ואת מקצועי לרוץ רק את המרוץ הכי ארוך והכי נפלא שאי פעם רצתי. הייתי יוצאת מהרכב לרחוב סואן, מושלם בשחוק ילדים קטנים, ואני רואה מסלול רם המתפתל בדרכו אל הנצח.